וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ:  אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה.?   אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא- -הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה: בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

(למקור המלא בדברים יח

ונמצא שם שמים מתקדש על ידו, ועליו הכתוב אומר (ישעיה מט') "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

אבל בזמן שאדם קורא ושונה בדברי תורה ואין משאו ומתנו בנחת עם הבריות ועסקו אינו באמונה עם הבריות, הן, הן, אומרים עליו – 'ראו איש פלוני שלמד תורה, כמה רעים מעשיו, כמה מכוערים דרכיו, העבודה! שלא נלמוד תורה ולא נלמד את בנינו תורה,

ונמצא שם שמים מתחלל על ידו, ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו') "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו",

ולא נתנה התורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול.

מכאן אמרו ירחיק אדם את עצמו מן הגזל, בין מן הישראל בין מן העכו"ם,  

ולא עוד, אלא משום שכל הגונב מן העכו"ם, לסוף הוא גונב מן הישראל

ואם הוא נשבע לעכו"ם, לסוף הוא נשבע לישראל, ואם הוא מכחש לעכו"ם, לסוף הוא מכחש לישראל, ואם הוא שופך דמים לעכו"ם, לסוף הוא שופך דמים לישראל,

ולא נתנה התורה אלא לקדש שמו הגדול שנאמר (ישעיה סו') "ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים", מהו אומר בסוף הענין "והגידו את כבודי בגוים".

עד כאן לשון המדרש – קידוש השם – בחיים, בהתנהגות בניראות כלפי כל אדם באשר הוא!

חלפו עברו אי אלו שעות וכלשון הפרשה (כי תשא) קול ענות חלושה אני שומע, ובמדויק – קול דממה דקה!

מה ניתן ללמוד מהשקט? מעכלים… חושבים… לא מעניין… – כל דלעיל נכון?!

פתחתי בציטוט מדברי אבא קובנר מתוך דבריו 'אמת התוכחה' (אצרף את מאמרו) דבריו פונים פנימה אל החברה הקיבוצית ושואל – לאן פנינו מועדות, ובעיקר בדבריו הוא שואל כיצד נבחין בין נביא אמת המוכיח בשער לבין נביא שקר ובחתימת דבריו הוא טוען שנביא אמת אינו מסתפק בתוכחה אלא דורש לזכות העם! חיפוש דרך – לבקר ולנסוך תקוה במקביל!

דומני שמה שניסיתי במהלך הלימוד להראות כיצד השאיפה לחברה מתוקנת – 'קדושים תהיו, מחייבת תוכחה נוקבת ומאידך היא דורשת להמנע מפגיעה בזולת!

באם נרצה להרחיב נושא זה הרי שנצטרך לברר מהן גבולות התוכחה (אצרף את דבריו של הנשקה) וכן האם יש למנות אדם, איש או אישה להיות המבקרים כפי שהיה בכתות מדבר יהודה (אצרף את מאמרו של שיפמן)

ניתן לראות כמקור החיוב בתוכחה את האימרה – 'כל ישראל ערבים זה בזה', האם נוכל לדבק בערבות ללא ביקורת נוקבת כדי לתקן את הזולת מתוך שאיפה להגיע לחברה מתוקנת ולו בקצת!

כל טוב

שלמה

אשמח/נשמח אודה/נודה לכל צליל של הערה/הארה!

בשיעור שלנו אמש עלו לא מעט תכנים שעוסקים בתוכחה.

ראשית אנחנו ממליצים להכנס לעמוד המקורות ולעבור עכשיו , לאחר שמיעת השיעור על המקורות השונים שלא היה מספיק זמן לעיין בהם בזמן השיעור

הסיפור של יוסי ממעון מעלה בין השאר את השאלה של התוכחה הסאטירית .
האם היא באמת יכולה להשיג תוצאות או שמא היא רק מאפשרת איוורור של הביקורת באופן שהיא יוצרת אליבי של עימות עם הממסד אבל בפועל מחזקת אותו .?

מה דעתכם? האם ארץ נהדרת או מצב האומה יכולות לשמש כמוכיח לאומי? האם מהדורות החדשות עושות זאת טוב יותר? ומה לגבי תיאטרון או ספרות?