עיתון אחד בישראל קרא לפיטורי מרצה שדעותיה מנוגדות לשלו * עיתון אחד בישראל, אותו עיתון, מנהל קמפיין רווי שקרים נגד זכותה של הנהלה לבדוק תלונה של תלמידה * עיתון אחד נגוע בגזענות וברדיפה, ותורם לדמוניזציה של מדינת ישראל יותר מכל גורם אחר

מורה לאזרחות, אדם ורטה, זכה ככל הנראה לכבוד שאף איש ציבור לא זכה בו לפניו: שני מאמרי  מערכת בשבוע אחד. קוראי העיתונים מהעולם, שמתעניינים בישראל, ושפתם היא אנגלית בלבד, חושבים שמדובר בפרשה הקשה הרצינית ביותר שמסעירה את ישראל. עוד הוכחה להתדרדרות המוסרית. עוד ציון דרך במסלול הפשיזם והמקרתיזם.

על מה ולמה זכה המורה לאזרחות בשני מאמרי מערכת? ובכן, תלמידת תיכון פרסמה מכתב גלוי לשר החינוך, שבו סיפרה על דברים שקרו בשיעורי אזרחות אותם העביר ורטה. המורה זומן לשימוע. זו הייתה האות לסדרה מתמשכת של כתבות ומאמרים. מי שקיבל מידע רק מאותו עיתון היה חושב שמדובר בקמפיין רדיפה. מצד אחד מורה ליברלי בעל דעות מתקדמות. מצד שני ממסד חינוכי חשוך. מאמרי המערכת היו בהתאם. הראשון, ביום שני, נשא את הכותרת "חינוך לרדיפה". השני, ביום רביעי, "המבחן של פירון", היה פנייה אולטימטיבית להתערבות השר. המאמרים הרבים שפורסמו במקביל, יום אחרי יום, הביעו עמדה אחת ואחת בלבד. הבעיה איננה בדעה. זכותו של כל עיתון לנהל קמפיין דורסני עם דעה אחת בלבד. הבעיה היא העובדות שהציג העיתון לקוראיו.

התלמידה התלוננה הן על תוכן דבריו של ורטה, שמצוי כנראה בקוטב של השמאל הקיצוני, והן על כך שלאחר שהביעה את דעתה החולקת, טען המורה שהיא רוצה "להרוג את כל הערבים", דבר שלדבריה לא היה ולא נברא. הוא גם "המשיך להשפיל אותי ולפגוע בי כל שיעור לעיני כל תלמידי הכיתה". לפי תלונתה, "כשפניתי להנהלה לגבי העניין הזה התנהלו מספר שיחות שבמהלכן אדם הודה שצחק בעקבות דבריי ואף התנצל".

ומה מסביר העיתון לקוראיו בסדרת מאמרים, כולל מאמרי מערכת? שההזמנה לשימוע היא בגדר רדיפה. סליחה? שימוע נועד לבירור. מדוע חושב העיתון שהיה צורך להתעלם מהתלונה, שהצביעה על התנהגות חוזרת ונשנית של המורה? ייתכן שהתלמידה שיקרה. ייתכן שדיברה אמת. בשימוע שהתקיים, התברר שלפחות חלק מהטענות של התלמידה – נכונות.  ובכל  מקרה, גם אם בשימוע התברר שורטה הוא צדיק הדור – האם להנהלה אסור לזמן לשימוע?

הנרטיב הגרמני

יש גם בעיה עם תוכן הדברים. האם מותר למורים בבתי ספר דתיים לטעון שצה"ל הוא צבא נאצי משום שהוציא לפועל את ההתנתקות? האם למורים יש זכות לעודד סרבנות? האם אמירה לתלמידים שהמדינה כולה שייכת לפלסטינים היא בגדר היא "חשיבה ביקורתית ומאתגרת"? ומי בדיוק מוביל להשתקה? תלמידה שמתלוננת? שר חינוך שביקש לבדוק את התלונה? בית ספר שטורח לבדוק את התלונה? או אולי עיתון שמנהל קמפיין שמטרתו היא מניעת בדיקה, כדי לאפשר הסתה פוליטית במסגרת חינוכית?

לו אותו ורטה היה המורה של הילדים שלי – הייתי מנצל את זכות המחאה ומתייצב מול בית הספר עם דפי מידע לתלמידים. פה ושם הוזמנתי להרצות בבתי ספר. הצגתי לתלמידים מידע השוואתי. רק מידע. לא דעות. רוב התלמידים היו המומים מכך שהם אינם זוכים למידע הזה. בשם ה"פתיחות" הם מקבלים, ממורים מזן מסוים, מינון יתר של מידע מסולף וחלקי, כאשר התירוץ הקבוע הוא "עידוד למחשבה ביקורתית". העובדות יוק. אין להם מושג על כך שבשנות הארבעים חילופי אוכלוסייה היו הנורמה. אין להם מושג על הכרזות ההשמדה של המנהיגות הערבית כלפי המדינה שבקושי קמה. אין להם מושג על הפוגרומים והרדיפות שעברו יהודי ארצות ערב. אבל מערכת החינוך הליברלית כוללת מורים כמו ורטה, שמפגינים תחת השלט "ויווה פלסטין", וממחזרים את השקרים נגד ישראל. בשם "מחשבה ביקורתית" כמובן.

ומצד שני, הייתי מפגין נגד פיטורי מורה בגלל דעותיו. ובתנאי שהוא מאפשר הצגה הוגנת ורחבה של עובדות ודעות. גם בעניין הזה אין צורך להגזים. לא ידוע שהחינוך הצרפתי מציג לתלמידים  גם את ה"נרטיב" הגרמני. עם כל הכבוד ל"נרטיב" של חאג' אמין אל-חוסייני, צריך להציג את העובדה שהמנהיג הפלסטיני הבולט ביותר תמך בהשמדת יהודים והזדהה עם היטלר. האם ורטה הציג לתלמידיו את המופתי ותורתו ואחריותו לנכבה? האם הוא הציג להם את הקריאות הנמשכות להשמדת יהודים? האם התלמידים יודעים שצה"ל פוגע בחפים מפשע פחות מכל צבא אחר שמצוי בעימות דומה? או שמא זה לא כלול בחופש הביטוי?

מחאה סלקטיבית

המחאה בעניינו של ורטה איננה לצורך הרחבת הדעת של התלמידים או לצורך הגנה על חופש הביטוי. משום שמדובר במחאה סלקטיבית. בעשור הקודם נוהלה רדיפה כפולה נגד מורה אחר, ישראל שירן, משום שהיו לו השגות על החינוך למורשת רבין. זה היה בימיה של יולי תמיר כשרת החינוך. ההשתלחות נגדו, מצד משרד החינוך, הייתה מפחידה. "אתה סנגורו של השטן … המנוול, המסית הזה, לא ייכנס לשום בית ספר גם כעובד ניקיון", נאמר עליו. הוא הושעה. הוא הגיש תביעה. הוא זכה. עברו שנים והתנכלו לו שוב. שוב הוא הגיש תביעה. שוב הוא זכה. זו הייתה רדיפה. זה היה מקרתיזם.

אלא ששירן לא זכה לשום תמיכה. על מאמר מערכת הוא אפילו לא חלם. בוודאי לא על שניים. הרי מדובר באיש ימין. זו לא הייתה חריגה. זו מסורת. קודמתו של אדר כהן בתפקיד האחראית על לימודי אזרחות פוטרה גם משום היותה מתנחלת. מישהו צפה במהומה או במחאה? אבל כאשר כהן הגיע למועד סיום החוזה – מיד הוזעקה הברנז'ה כדי להציף את הקוראים במאמרי שטנה על רדיפה שלא הייתה.

העיתון שקרא להדחה

פה ושם יש קריאות להדיח איש הוראה בגלל דעותיו. יש ניסיונות לסתימת פיות. מרצים בודדים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א חשבו שישראל ביצעה פשעי מלחמה. המרצה שהוזמנה ללמד שם חשבה שזו טענת שווא ושקר. דיקאן הפקולטה התנגד לרדיפה. ועיתון אחד, רק אחד, טען נגד אותו דיקאן שהוא "מטעה בהשתמשו בנימוק הדמגוגי, ולפיו טוב יותר לחשוף את הסטודנטים למגוון דעות והשקפות, כל עוד הן במסגרת החוק". מיהו העיתון המקרתיסטי? נכון, זה "הארץ", שיצא נגד העסקתה של המשפטנית פנינה ברוך-שרביט. במילים ברורות יותר, העיתון היחידי בישראל שהטיף, במאמר מערכת, למען סתימת פיות, הוא עיתון "הארץ".

והנה סיפור שאני נאלץ לספר כאן בפעם הראשונה. בערב שקדם לפרסום אותו מאמר צלצל אליי פרופסור זאב סגל ז"ל, איש יקר, שהיה הפרשן המשפטי של "הארץ". מחר, הוא סיפר לי, יופיע מאמר מערכת על ברוך-שרביט. חשוב לי שתדע, הוא הוסיף, שלא רק שלא כתבתי אותו, אלא שהוא מנוגד לדעתי. הכרתי את דעותיו של סגל. לרגע לא הייתי חושד בו. אבל היה חשוב לו להבהיר. היו ויש באותו עיתון אנשים רציניים. קולם לא נשמע. והעיתון הזה, היחידי שקרא לפסול מרצה באוניברסיטה, מטיף מוסר לאחרים, ומדביק עלילות על מקרתיזם. אין גבול.

פרשת דרייפוס?

המורה לא פוטר. הוא זומן לשימוע. כדת וכדין. אבל לעזאזל העובדות. הן לא הפריעו לאחד מבעלי הטורים ב"הארץ" לפרסם מאמר שכל כולו רעל מזוקק של פנטזיה, גזענות ושטנה. הוא השווה את ורטה לדרייפוס. דרייפוס? זימון לשימוע הוא שווה ערך לפרשת דרייפוס? לא התחלקתם שם על השכל? בפרשת דרייפוס, צריך להזכיר, מערכת המשפט התגייסה לשירות הצד האנטישמי. בישראל, לעומת זאת, היה ניסיון לפטר איש ימין קיצוני, שייב אלדד, מעבודתו כמורה. זה קרה ב-1950. בג"ץ מנע את הפיטורים. אפילו ברוך-שרביט, שנרדפה על ידי "הארץ", היא לא דרייפוס. אבל היד לא רעדה למי שהשווה בין צרפת האנטישמית לממסד חינוכי שזימן מורה לשימוע. אין גבול.  זה לא הספיק לאותו כותב, והוא עבר מיד לנשק הבלתי-קונבנציונלי של "יהודו-נאצים", כדי לתאר את אנשי הימין שהיו שותפים ל"רדיפה". יש הרבה דרכים לזילות השואה. אין ספק ש"הארץ" מוביל את המערכה.

גזענות נאורה

אותו כותב הגדיל לעשות, וסיפר לקוראים שהמורה המהולל, הדרייפוס החדש, שבכלל לא ידע שהוא כזה, הוא הנכד של נתיבה בן-יהודה. ומצד שני, הוא סיפר לקוראיו, "לא ארחיב כרגע בנוגע לאקלים המשפחתי שהצמיח את ספיר סבח". אקלים משפחתי? איזה אקלים? מה הוא בדיוק יודע? איזה סודות אפלים מסתירה משפחת סבח? מדוע הוא מסתיר מהציבור מידע כל כך חשוב? למה רק רמזים? התשובה ברורה. אין לו כלום. יש לו רק את שם המשפחה: "סבח". וזה מספיק. הוא סומך על הקוראים. מצד אחד נצר למשפחת אצולה. ומצד שני, כן, הבנו, אין צורך להרחיב. גזענות? מה פתאום. הרי העיתון הזה ממציא שוב ושוב גזענות ואפרטהייד ופשעי מלחמה ללא הפסקה, כדי לצאת נגדם.

טוקבקים עלובים

נניח שהמורה שייך לקסטה עליונה והתלמידה למעמד השפחות. לא ברור מה הקשר. וכי למורה שהוא נצר למשפחת אצולה מותר להשפיל תלמידה שבאה מ"אקלים משפחתי" שמותר רק לרמז עליו? כמה יפה שגזענות מצליחה להתחפש לנאורות. וכדי לחזק את הדיכוטומיה שבין נאורים ואצילים לבין חשוכים ונחותים מציג אותו כותב סדרה של טוקבקים עלובים לאיזה פוסט של חה"כ לשעבר, מיכאל בן-ארי. מה שמעניין הוא, שהטוקבק הראשון לכותב הנאור קבע ש"הפכנו לנאצים". נאצים? הכותב התחיל, ולהקת הטוקבקיסטים בעקבותיו. ולא, טוקבקים לא מוכיחים כלום. אבל מי שמציג טוקבקים כ"הוכחה" ל"פשיזם ומקרתיזם" צריך להתבונן במראה. הוא ובן-ארי אינם שני ניגודים. הם משלימים זה את זה. הם יכולים לצאת במסע הופעות משותף במסגרת קמפיין הדמוניזציה של ישראל.

כדורי הרגעה

ההבדל בין בן-ארי לבין "הארץ" הוא שהראשון לא עבר את אחוז החסימה. מה שמוכיח שעם כל הכבוד לעשרה או אלף טוקבקים, ישראל הצביעה נגד גזענות. אבל "הארץ", לעומת זאת, הוא העיתון הישראלי הנפוץ ביותר באנגלית. הקוראים בחו"ל זכו לעוד מנת רעל נגד ישראל, שכל כולה הטעיה והונאה. תלמידה התלוננה על השפלה. המורה הוזמן לשימוע. רק שימוע. וישראל שוב הפכה למדינה פשיסטית, מצורעת, חשוכה וגזענית. ישראל איננה מדינה מושלמת. היא עושה טעויות. גם מערכת החינוך שלה ראויה לפעמים לביקורת. אבל לפעמים, לפני שיורים בכל התותחים, לפני פשיזם, מקרתיזם, דרייפוס ונאצים, מומלץ על שניים-שלושה כדורי הרגעה.