ספי רכלבסקי – למה דפני ליף על ספסל הנאשמים? הארץ, 28 לינואר 2014

 "כמו זאב שמחכה", כך תיאר בלש משטרה את דפני ליף לפני שהופלה לארץ ונגררה בידי ים של שוטרים חסונים. זאת במין "עדות", כחלק מדרישת המשטר מבית המשפט לגזור על ליף עונש מאסר על האלימות שנקטו נגדה. עוד מעט תיתבע משפחת רבין על פשעו של יצחק רבין, שתקף את שלוש היריות ופגע בבנימין נתניהו, מתזמר הסתת ה"בדם ואש את רבין נגרש".


 סביר שהאירוע הקפקאי בבית המשפט – שבמסגרתו מביאים פרקליטי המשטר סרטים שלא מראים את ליף, אלא רק מעט מפגינים הזועקים דמוקרטיה – לא יסתיים בהרשעה. אך אין לדעת. וזה לא משנה. העובדה היא שלמורשע באלימות נגד קטינים אביגדור ליברמן נקבע שימוע, והיועץ המשפטי שקל ושקל, ואילו מנהיגת המחאה הגדולה נדונה להתעללות משפטית אלימה.


 הדבר אינו מקרי. כמו שאין זה מקרי שדווקא מנהיגת ההומניזם בישראל, שולמית אלוני, נזרקה ממשרד החינוך ב"עוון" תמיכה בלימודי אבולוציה; שאייבי נתן נכלא ב"עוון" שיחות עם פלסטינים; שג'ון לנון נרדף על ידי ריצ'רד ניקסון ומשטרו; שמרטין לותר קינג ספג איומים; שמהטמה גנדי הפציפיסט נרצח; שדווקא יצחק רבין הרמטכ"ל, שהקדיש את כל חייו לביטחון ישראל, סומן כמטרה לרצח.


 תמיד, המאיימים ביותר על משטר הרוע הם נקיי הלבב, שמסורים בכל מאודם לטובת הכלל. כמי שהיה נוכח בשעותיה הראשונות של המחאה, לא יכול הייתי שלא לתהות אם מעייניהם של סתיו שפיר ואיציק שמולי, למשל, לא נתונים בעיקר לקריירה שלהם. למקומם בכנסת הבאה. מהרגע הראשון. זו הסיבה שליף, שיוקדת מאמונה אמיתית, מופקרת לספסל הנאשמים המבזה. זו גם הסיבה שדווקא היא – כלנון, גנדי, לותר קינג, אלוני, נתן, רבין – השפיעה על מיליונים. כי הציבור, גם כשמסממים אותו בריאליטי קפיטליסטי, יודע לזהות מיהו מנהיג אמת, החושב על שינוי עולם ולא רק על עצמו.


 השתקת ליף היא חלק מהשתקה ואפלה כללית ומשטרית. לצד פרשת אורט קרית טבעון, שהתעוררה לא במקרה בשל מורה מצפוני, מתקיימות כל יום אלפי פרשות השתקה, שמבנות את המובן מאליו הכללי, בדרך של טרור ממשטר.


 כך, למשל, בבית ספר בתל אביב הביא ילד עבודה. היה זה לרגל העיסוק של החינוך המשטרי במורשת שרון. ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כהן, פיטרה את שרון על אחריותו לטבח בסברה ושתילה. אלא שילד שהזכיר זאת בעבודה שהכין הושתק, בוזה, המורה לא הסכימה שיציג את עבודתו, ואת המורה גיבו המנהלת, המפקחת ומשרד החינוך עצמו, שקבע שהילד ניסה להכניס תוכן "פוליטי" לכיתה. לוועדת חקירה ממלכתית אין מקום בחינוך הממלכתי.


 זה לב העניין. כל מה שאינו נחשב כאמת־משטרית נידון להיות מושתק משום שהוא "פוליטי" – העבירה החמורה מכל. רק קביעות המשטר הן האמת. כל הטלת ספק, כל שאלה, כל דעה אחרת היא "פוליטית", ולכן אחת דינה – להיות מושתקת. ועל כך, ורק על כך, יושבת דפני ליף על ספסל הנאשמים.


 בימי הביניים השתלטה דיקטטורה דתית על חופש המחשבה, המחקר, הדת והמצפון. על החופש עצמו. כל מהות ההתפתחות האנושית, כל המחקר, כל המדע, תלויים בדבר אחד – בחופש המחשבה, בחירות הבעת הדעה, בהטלת הספק. בלעדיהם דבר בציוויליזציה האנושית לא היה קיים. בלעדיהם קיימת רק אינקוויזיציה. המתחולל עתה במדינת ישראל חורג מפאשיזם. ההסתה המשטרית מתנהלת נגד החופש עצמו.
רותם שטרקמן – זה מערכון של הגשש? לא,
זה המשפט של דפני ליף, הארץ 27/1/14
עצוב לראות את מדינת ישראל, על שלל בעיותיה וצרותיה, מתעסקת בשטויות
ארבע שעות לפני הלוויה של שולמית אלוני – הלוחמת הישראלית מספר אחת למען זכויות האזרח ומי שבעקבות מאבקיה הוקמה אפילו המועצה לצרכנות – נפתח שלב ההוכחות במשפט – להבדיל וכל זה – של דפני ליף. ליף הובילה את המחאה החברתית של 2012-2011, מחאה שבין היתר דיברה על ענייני יוקר המחיה, אך ביקשה גם לעדכן מחדש את היחסים בין האזרח לממסד.
ייתכן שזו הסיבה לכך שליף מואשמת על ידי הממסד בהשתתפות בהתפרעות, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובשימוש בכוח (השופט קרא לזה "הורדת זקיף"), או באיומים למנוע מעצר. אלא שאם לשפוט לפני שני העדים הראשונים שהופיעו בפני בית המשפט, לתביעה המשטרתית לא יהיה פשוט להוכיח את כל זה. מה עוד, שקשה למצוא מי שלא זוכר את קטעי הווידאו שהציפו את הרשת – שמראים בדיוק את ההפך. כלומר, שהיא נעצרה תוך הפעלת כוח מוגזם ללא סיבה.
עם פתיחת עדותו של מנהל הסיירת הירוקה בתל אביב, ציון בן שושן, נשמע הדיון לרגע כמו המערכון הזכור של הגשש החיוור "אופסייד סטורי" ("ואז כל הטריבונה התחילה לצעוק 'השופט בן זונה', אפילו אשתי"). בן שושן תיאר צעקות דומות בהפגנה – "ציון בן זונה", עד שגילה לפתע את האחיין שלו צועק יחד עם כולם (האחיין כמובן כלל לא ידע שמדובר בו). כשהשופט שאל אותו מה אמור לעשות מנהל הסיירת הירוקה בהפגנה, אמר בן שושן ש"הסיירת אחראית על הכלבים". אחד כך הוא קצת תיקן את הרושם, והסביר שחוץ מענייני כלבים הוא אחראי לשטחים הירוקים, כלומר לשטח הפתוח שבשדרות רוטשילד.
והיו עוד קטעים מגוחכים, למשל כאשר איש היס"מ יוסף שאבי, בחור בעל צ'ארם, אמר שהוא בטוח שדפני דחפה שוטר, הוא רק לא יודע מי השוטר ומדוע אף שוטר לא התלונן על כך, ולכן לא ניתן למצוא אותו. קטע משעשע נוסף היה כאשר שאבי התעקש שליף נעצרה על הכביש, על אף שמיד אחר כך הסנגורית, עו"ד גבי לסקי, הראתה את התמונה הידועה שבה שוכבת ליף על מרצפות אקרשטיין, כשכל השוטרים גוהרים מעליה.
גם לאחר שראה את התמונה, שאבי לא היה מוכן להודות בטעותו. "אני חייב להיות במקום", אמר. גם עורכות הדין מטעם התביעה, רותם חזן ויעל גבריאלי, הוסיפו לבדיחה, כשאמרו שהן לא בוטחות במקור התמונה – וייתכן שמישהו עשה "פוטושופ". בכלל, מלחמת הסרטונים והתמונות רק החלה במשפט הזה (בינתיים, בכל הסרטונים שהוצגו גם מטעם התביעה היו הרבה צעקות, אבל לא נראתה אלימות מצד המפגינים), ועוד נכונו לנו עדויות של צלמים ופטפוטי סרק על זויות צילום ועל "מי עמד מאחורי העץ" (שוב הגשש). גם השופט שמאי בקר, שניהל את המשפט באופן מעודד למדי, נראה לעתים די משועשע. הוא הבין כנראה שזה הולך להיות שוס רציני, ולכן הורה להכין לפעם הבאה, בתחילת פברואר, אולם יותר גדול.

המעצר של דפני ליף, ב-2012
צילום: אלון רון
אבל העיקר לא משעשע כלל. עצוב לראות את מדינת ישראל, על שלל בעיותיה וצרותיה, המדינה שנרתמה לכל כך הרבה מהשיח שהעלתה המחאה לשולחן, מתעסקת בשטויות. עצוב לראות את המשטרה, שבכיריה סוגרים פינות לרבנים בחשנים ושראשה עושה יחצנות בטלוויזיה במעצר נהגים בליל השנה החדשה, מתעקשת להילחם מלחמה מטופשת והזויה נגד ליף, שלכל ברור שאינה אלימה או עבריינית. רחמים על חזן וגבריאלי, הצעירות שהוטלו למערכה מטעם התביעה – אך נראה שאין להן דרך לנצח את המשפט. אחת מהן, אגב, היתה גם התובעת במשפט שנערך דקות קודם לכן, ובו אדם עם איי.קיו נמוך במיוחד התלונן על שוטרים שאיימו עליו במעצר – וכי אם לא יודה בחשדות נגדו לא יקבל מים ואוכל.