שנת השמיטה עומדת בפתח, ואף אם תתמהמה בוא תבוא. הביטוי העיקרי של שנת השמיטה בחיינו יופיע לצערי ולדאבוני בעיקר בשני מקומות: בדילמה ובמאבק על שאלת היתר המכירה והיקף השימוש בו, ובהלכות הנוגעות למטבח הפרטי של כל אחד בנוגע לפירות שביעית. עוד מחסום בין יהודי שומר מצוות ליהודי שומר מצוות אחר מלבד ענייני הכשרות השונים שבשש השנים, עוד פח שמיטה ואולי מימוש החלומות בדבר שדרוג הגינה הביתית עד לט”ו באב. בזה תסתיים ההשפעה של שנת השמיטה.
לעומת זאת, בשעה שאנו קוראים בתורה על השמיטה וכמובן במסכת שביעית ובירושלמי עליה אנו מוצאים היקף דרמטי של השפעה על מערכת החיים כולה בשנת השמיטה. הסיבה לפער הזה ברורה מאליה: החברה שלנו אינה עוד חברה חקלאית, וממילא השביעית אינה נוכחת בחיינו. יש הטוענים כי אכן החזון היהודי המלא הוא חברה חקלאית, ואנו עוד נשוב וניפטר מהתעשייה הגבוהה ומתחומי כלכלה אחרים ונזכה לשוב להיות חברה חקלאית שהשמיטה נוכחת בה. גם בלי דיון על מופרכות טענה זו, בין מבחינה מעשית ובין מבחינה רוחנית, עמדה זו אינה רלוונטית לשמיטה המתקרבת. כבכל שמיטה בשנים האחרונות עולות אפוא השאלות מהו הדבר הנכון לעשות במצב זה – האם נגזר עלינו להיעקר מעולמה של שמיטה ולהביא אותו לידי ביטוי רק במגדרים המצומצמים שלה? אם אין לשמיטה דבר מה לומר לחברה לא חקלאית? מהי הדרך להנכיח את השמיטה בעולמנו ולקיים בכך את מצוות התורה?
אלו הן שאלות פנים־תורניות ופנים־דתיות עמוקות מאוד, ולו זכינו היינו עוסקים בהן בהיקף הראוי. החשיבות העליונה של סוגיה זו נוגעת בשני תחומים שהם יסודות קיומנו. ראשון בהם הוא המישור התורני. הדיון בשאלת הנוכחות של מצוות השמיטה בחיינו נוגע למעשה למשמעות העמוקה ביותר של נצחיות התורה, ושל הרלוונטיות שלה לחברה משתנה. “דיבר הכתוב בהווה” בשעה שתיאר את משמעות השמיטה בחיי האומה, אולם אנו איננו נמצאים בהווה של התורה, כי אם בעתיד מבחינתה. כיצד מעתיקים מצווה שנאמרה בהווה של חברה חקלאית ונוטעים את חיי העולם שלה בתוך המציאות שבה אנו חיים היום?
שני בהם הוא המישור הנוגע לגוף האומה – ארץ ישראל ומצוותיה, ומשמעות קיומן בחברה לא חקלאית. באופן פרדוקסלי, דווקא בשל מגע סוגיה זו בנקודות המהותיות ביותר של הקיום התורני אנו לא דנים בה, שכן כל עיסוק בגרעין הקיומי הוא עיסוק שיש בו מורא מפני שינוי, ואיבוד הזהות העמוקה של משמעות נצחיות התורה והופעתה במציאות חיינו.
