ליברליזם חברתי מול ניאו ליברליזם
המאבק האידיאולוגי הנושן בין כלכלה סוציאליסטית, בה מנוהל השוק על ידי המדינה החותרת לשוויון (ובנוסח המרקסיסטי הרדיקלי שלה מבטלים את הקניין הפרטי), לבין כלכלת שוק קפיטליסטית, כבר לא באמת קיים בשיח הציבורי בישראל. הציבור הכריע לעת עתה – קפיטליזם. יחד עם זאת, שני מודלים של בניית חברה צודקת מתקוטטים ביניהם בתוך הקפיטליזם. מודל הליברליזם החברתי (הדומה מאוד לסוציאל דמוקרטיה) מבקש ליצור מציאות צודקת יותר, הכוללת רווחה לכל ומאבק בעוני, על ידי מערכת מיסוי מאסיבית. המודל הניאו ליברלי (ליברטיאני) טוען שהמיסוי עצמו הוא פעולה לא צודקת שיש למעט בה ככל הניתן, ושהשיטה המרכזית לעשיית צדק חברתי צריכה להיות נדבנות אישית.
בניגוד למה שנדמה לעיתים בשיח הציבורי, הויכוח בין סוגי הליברליזם לא נובע רק משאלות של יעילות, אלא רובו ככולו טעון בשאלות מוסריות. אין מחלוקת של ממש לגבי נחיצותה של מערכת מיסוי שמממנת שירותים שמקבלים משלמי המיסים (כגון ביטחון, חינוך ותשתיות). אם את/ה משלם/ת מס ומקבל/ת תמורה הוגנת לכספך לא מתעוררת בעיה מוסרית. יחד עם זאת, מחלוקת חריפה נטושה ביניהם בדבר ההצדקה והחוכמה שבלקיחת מיסוי כפוי מאדם אחד על מנת לממן את רווחתו או פעילותו של אדם אחר.
לא נוכל במאמר קצר זה לפרוש את שלל הטענות בעד ונגד מדינת הרווחה והמיסוי הכפוי. מי שיכנסו לשיח הזה, סביר שימצאו עצמם מיטלטלים בין טיעונים חריפים של שני הצדדים. אני אישית אוחז בעמדות הנעות בין הליברליזם החברתי לגישות רדיקליות יותר מהעולם הסוציאליסטי, אך למדתי רבות מהטיעונים של המבקשים לתקן עולם ללא כפייה של מיסוי.
התרומה ונדיבות הלב
שאלת הכפייה בנתינת סיוע לאחר אינה זרה לעולמה של תורה. ההלכה מתארת מהו המינימום שחייב לתת אדם לצדקה. כמובן שאם הוא רוצה לתת יותר הוא יכול, אבל אם הוא לא מוכן להשתתף במינימום האמור “כופין אותו על הצדקה”. בדומה למודל של מדינת הרווחה, צדקה היא חובה שמוטלת עליך והיא לא מבוססת רק על נדיבות אישית. על רקע זה מאלף לראות את הכרעת התורה בפרשתנו לגבי אופן הקמת המשכן – “דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות פרק כה, א-ח).
בניית המשכן, אותו מרכז רוחני-דתי המשרת את כל הציבור, נעשית מכספי תרומות המבוססים על נדיבות אישית. רש”י מסביר – “לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב” ואור החיים מוסיף: “ויחפוץ ה’ שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב”. הדברים חוזרים בפרשת ויקהל: “וַיָּבֹאוּ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת ה’ לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ” (שמות פרק לה, כא). דווקא על רקע זה ששיטת הכפייה כל כך נפוצה בתורה ובהלכה היהודית ונוהגת אף בצדקה, בולטת הכרעת התורה שבניית המשכן תבוסס על נדיבות אישית היוצאת מן הלב.
בל נטעה – בניית המשכן בתורה היא חובה! ועם זאת, ההכרעה היא שאופן איסוף הזהב, הכסף והנחושת יהיה מבוסס על נדיבות הלב. זהו שילוב מרתק. אני לומד מהתורה שגם בתוך מנגנונים של צדק כפוי, יש חשיבות רבה מאוד לנדיבות לב המבוססת על רצון חופשי. אסור לטעמי שחברה המבקשת לדאוג לחלשים שבתוכה ורוצה לקיים מוסדות ציבור מסודרים תתבסס על נדיבות, אבל גם הצד השני של המטבע נכון – אוי לה לחברה המסתפקת רק בצדקה כפויה. אני חושש מחברה שבה בכל מצוקה ובעיה מפנים מיד אצבע מאשימה לממשלה ללא לקיחת אחריות אישית וללא הפרשת תרומה.
לצערנו אין נתונים רשמיים ברורים על היקף התרומות בישראל, אך ברור שרובו של המגזר השלישי, וודאי בתחום ההתחדשות היהודית ובתי המדרש, נסמך על כסף שמגיע מחו”ל ולא על בעלי ממון בארץ. רבים טוענים שבעלי ממון בארה”ב תורמים יותר מאחר והמערכת הכלכלית שם נוטה יותר לצד הליברטיאני, המיסוי פחות כבד, הטבות המס שמקבלים עבור תרומות הן משמעותיות וכך נוצרים תמריצים חזקים לתרום. לטעמי, המסקנה העולה מן הדברים היא לא לעבור למודל חברתי ניאו ליברלי, אלא להתמודד עם האתגר שמונח לפתחנו – כיצד לנהל מערכת רווחה מסודרת הכוללת מיסוי דיפרנציאלי, מערכת של צדקה כפויה, ובצד זה לייצר תרבות של נדיבות הלב שתבוא לידי ביטוי בתרומות ובאופנים רבים אחרים?
בוגרי קולות
בשבת האחרונה קיימנו סמינר עם בוגרי קולות בנושא שמיטה (אגב, ישנו קשר עמוק בין תנועת הנפש הנדרשת במעשה השמיטה לזו הנדרשת במעשה התרומה). המפגש המרגש עם בוגרי קולות שנמצאים בעמדות מפתח בשורה של תחומים במציאות הישראלית, הביא אותי לחשוב על כך שדווקא קהילת לומדי ובוגרי קולות יכולה להוביל את תפיסת המציאות המורכבת עליה ניסיתי להצביע במאמר זה. ברגע נטול ציניות ואולי נטול צניעות ארגונית אגיד – יש בכוחם של בוגרי קולות להוביל לא מעט תיקונים חברתיים בישראל. לו יהי.
