כבר כשהחליטו שלא להעניק לפרופ’ ישראל אומן, חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 2005, דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת חיפה, התעצבנתי כהוגן. לא שאומן צריך את הדוקטורט מאוניברסיטת חיפה; יש לו כבר כנראה כיבודים בשפע, אבל הסיבה שבגללה נשלל ממנו הכבוד הזה מעצבנת אותי: הוא נשלל ממנו, משום שדעותיו הפוליטיות לא עולות בקנה אחד עם אלה של מקבלי ההחלטות באוניברסיטת חיפה. בכל השנים הללו, שבהן אני מצביעה לשמאל, חושבת בשמאל ופועלת משמאל, הייתי בטוחה, שאנחנו, השמאלנים, פועלים גם למען הימין וחופש הביטוי שלו, שאנחנו מבינים ש”אחדות העם” היא הצירוף המכובס ל”אחידות העם”, והנה התברר לי שטעיתי. יש חברים בשמאל, שגם הם, כמו יריבינו בימין, רוצים שכולם ישירו באותה מקהלה, ואם אפשר גם באותו קול ובאותו סולם, ומי שלא – יאללה הביתה, שיישב לו שם וישמיע את הדעות שלו בין ארבעת קירותיו.
ואם כבר מדברים על בית ספר, כשמביטים במבטה הצדקני של ספיר סבח, שעומדת על זה שאדם ורטה יתנצל, קשה להאמין שהדברים יוצאים מפיה של ילדה בת 17, ושמערכת החינוך הצליחה להפיק מתוכה תלמידים שכבר בגיל צעיר רוצים שכולם ידברו בתחביר שמוכר להם, באוצר המלים שהם אוהבים ושישמיעו להם את הרעיונות החביבים עליהם, ואם לא, הם ירוצו להלשין למנכ”ל אורט. אבל מה לנו השמאלנים כי נלין? הנה, גם הזמרת, המאוד אהובה, אחינועם ניני הודיעה, שלא תשתתף בטקס אקו”ם שבו יקבל אריאל זילבר פרס על מפעל חיים. מה קרה ניני? זילבר מזייף כשאף אחד לא שומע? הוא גונב מנגינות מאנשים ששרים במקלחת? הוא שר את ההימנון הלאומי למנגינה של ריכרד וגנר, או שהוא משמיע דעות שאת, ודרך אגב, גם אני, לא אוהבות לשמוע?
בואו נבדיל בין המדברים לבין העושים: זה עתה הודיעו אורלי וילנאי וגיא מרוז שלא ישתתפו בפסטיבל להעצמה נשית שיתקיים באילת, משום שגם אייל גולן הוזמן להשתתף בו. זה דווקא נראה לי בסדר: גולן לא מטיף לתיאוריה כזאת או אחרת, הוא, לכאורה, ניגש ישר לביצוע, ומי שמבצע, גם אם זה לא פלילי, דינו אחר ממי שמטיף. נכון, שבזמנו אמר יורם קניוק המנוח שמלים הן שהרגו את יצחק רבין, ושההסתה היא גם סוג של עשייה, ואף על פי כן, יש עדיין הבדל בין מי שמשנתו הפוליטית והחברתית אינה חביבה עלי, לבין מי שעושה מעשים המנוגדים, לכאורה, בטח לכאורה, לחוק.
פורסם בהארץ, 3 בפברואר 2014
