להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה,
בין בדברים שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום,
שנאמר [ויקרא י”ט, י”ז] “הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.”
ואמרו בספרא, מניין אם הוכחתו ארבע וחמש פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח,
תלמוד לומר “הוכח תוכיח”.
ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא [ב”מ ל”א ע”א] הוכח תוכיח, אפילו מאה פעמים.
ואמרו שם בספרא,
יכול מוכיחו ופניו משתנות?
תלמוד לומר ו”לא תשא עליו חטא”.
וזה מלמד שבתחילת התוכחה שראוי לאדם להוכיח בסתר
ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש.
ואין ספק שאם לא חזר בו בכך,
שמכלימין אותו החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב.
משרשי המצוה:
לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים,
יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם עמו,
ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים,
כמו שנאמר ברשעים [שמואל ב’ י”ג, כ”ב] ולא דבר אבשלום עם אמנון וגו’.
וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.
מדיני המצוה:
מה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין ט”ז ע”ב] שחיוב מצוה זו עד הכאה,
כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה (ב) קרוב החוטא להכות את המוכיח,
ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה [שם] גם כן
שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גודל רשע החוטא,
או שהוא איש אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שלא יעמוד עליו ויהרגנו,
שאינו חייב במצוה זו באיש כזה.
וזהו אומרם זכרונם לברכה [יבמות ס”ה ע”ב]
כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע,
לפי שיהיה בענין קלון למוכיח
ולא תועלת לאשר הוכח.
ומכל מקום יש להתיישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בענינים אלה,
ולחשוב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא שיוכיחנו,
ויבטח בשם כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו,
ואל ירך לבבו ולא יירא.
כי יי שומר את כל אוהביו וכל הרשעים ישמיד,
ואם ישוב החוטא מחטאו יהיה לו בזה שכר גדול.
ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מיחה,
הוא נתפש על חטאו,
וזה דבר ברור מדברי רבותינו גם מן הכתוב.
(ספר החינוך ,מצוה רלט)
