אריאל זילבר לא אוהב הומואים ושמאלנים, וגם ערבים הוא מתעב, וישראל אומן מחזיק בדעות ימניות קיצוניות. ובכן, מתברר שלא כל השכל, האור והכישרון הם מנת חלקנו, השמאלנים, ההומאנים, שוחרי הטוב והצדק? כמה חבל. יש לי רעיון: בואו נחרים לא רק את אלה שלא מוצאים חן בעינינו מבית, אלא גם כל מיני כאלה שלא מוצאים חן בעינינו בעולם. נכין רשימה של אנטישמים למשל, ויש לא מעט כאלה בספרות העולמית, והם, מה לעשות, סופרים נהדרים. נפסיק לקרוא את עזרא פאונד, את ט”ס אליוט, נמחק מהספרות את דמותו של שיילוק היהודי, שרצה כזכור את לבו של הסוחר מוונציה תמורת הכסף שהלווה לו (ולחשוב שהמנוול הזה שייקספיר כתב את זה בתור קומדיה!), וגם את פייגין, היהודי המגעיל הזה באוליבר טוויסט, נעיף לפח האשפה של ההיסטוריה. נקצר טקסטים ונתאים אותם למה שעולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הנקייה והטהורה שלנו, ושלום ושלווה יהיו בארמונותינו, וכולם ישירו לנו באותו קול ובאותו צליל, ובמקום להתווכח נוכל להרגיש כמו היפהפייה הנרדמת, שמתה לא מדקירת הכישור, אלא סתם משעמום.
אני נורא אוהבת לחיות בארץ, ואחת הסיבות לזה היא, שכולם מתווכחים עם כולם כל הזמן. אני קוראת ליריבי בימין, אבל במיוחד לידידי בשמאל: מגדל בבל כבר נהרס, ולכל אחד מאתנו יש את הזכות לחשוב את מחשבותיו ולהביע את דעתו. יישפטו האמנים והמדענים על פי אמנותם ועל פי הישגיהם המדעיים ולא על פי דעותיהם, ואנחנו, מי שחופש הביטוי יקר ללבו, נילחם על זכותו של כל אדם להגיד את אשר על לבו.
פורסם בהארץ, 3 בפברואר 2014
