“הרעיון שברשות העניים יהיה פנאי, היה בו מאז ומתמיד כדי לזעזע את העשירים. באנגליה של ראשית המאה ה-19 נחשבו חמש-עשרה שעות ליום עבודה רגיל לאדם; אף ילדים עבדו לעתים אותו מספר שעות, ושתים-עשרה שעות עבודה ליום שכיחות היו ביותר לגביהם. וכשטרדנים תוחבי-חוטם העלו על דעתם שמא שעות אלה הן קצת יותר מדי, נאמר להם שהעבודה מרחיקה את המבוגרים משתייה ואת הילדים ממעשים מזיקים.”
