ניסיתי לשבת ולכתוב מדרש קוהרנטי לעילוי נשמתך, אבל הוצפתי בכל כך הרבה דימויים, כל כך הרבה מחשבות ורגשות שונים של ייסורים, שפשוט כתבתי לי כמה ראשי פרקים כדי לעצור את אוקיינוס הרגשות שמציף אותי. כנראה לא לחינם כה אהבת את תשובת אלוהים לאיוב (איוב ל”ח, ח’): ״ויסך בדלתים ים״. את, אמא, גם היית ים הרגשות ולווייתן היצירה והחופש וגם היית זאת ששמה לו חוק חוכמה וסייג, כדי להגן על החלש, היתום, הגר והאלמנה. גם עבדת בכל המרץ לכונן חוקה בישראל וגם קראת לסרבנות ותמכת בסרבנים, בחזקת ״עת לעשות לה’ הפרו תורתך” (תהלים קי”ט, קכ”ו).
תמיד אמרת לי שאת נפש חצויה, ולא הבנתי. הרי אנו תמיד חושבים שהרדיקל אינו חצוי, שהוא אחד שדבק במטרה ולא זז ימינה ושמאלה. תמיד חשבנו שהרדיקל בא ממידת הדין, אבל את לימדת אותי רדיקליות שבאה ממידת החסד, כי כבר למדנו שמידת הדין הקשה היא גם יסוד הרוע. את לימדת אותי חסד רדיקלי: איך לדבוק במטרה ולהטיל בה ספק בעת ובעונה אחת.
כשישבנו ולמדנו יחד, את ואני, את מסכת חגיגה על ארבעה שנכנסו לפרדס, תמיד אהבנו את אלישע בן אבויה, המכונה אחר, המקצץ בנטיעות – כלומר, כפר בעיקר – זה שידע את כוחו של אלוהים ומרד בו. על רבי עקיבא אמרו: נכנס בשלום ויצא בשלום. תמיד אהבת לספר לי על רבי מאיר, שהיה תלמידו של אחר, שעליו נאמר: רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק. וזה היה הכלל הלימודי שלך. היה צריך לעבור עוד זמן, עד שלמדתי להבין שיש בך מידה גדולה מזאת. את היית גם אלישע המטיל ספק בתורה, בכל תורה, וגם רבי עקיבא: מחוקקת מלאת אמונה, המעמידה דורות של תלמידים, שיודעת ש”ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה”. הפרד״ס ליווה אותנו כל חיינו. מהו הפרד״ס? ארבעת אופני החיים, ארבעת אופני הפרשנות: פשט, רמז, דרש, וסוד. ואת נכנסת לפרד״ס, והפרד״ס בך.
פשט – זה אקטיביזם. להקים מקלטים לנשים מוכות, לעמוד בפרץ לצד פלסטינים, לצד הקהילה הגאה, לצד מרדכי וענונו, לצד הפנתרים השחורים, לצד מוחמד בכרי.
דרש – זה המורה שבך ועורכת הדין, המלמדת ופועלת לעשות משפט צדקה וחסד, לפרש את היהדות כמסמך הומני ולהגן על האדם הנברא בצלם – כל אדם.
רמז – הוא אהבתך הגדולה לאמנות, לתיאטרון ליצירה, ליופי שהאדם מייצר.
והסוד? מי יודע מה סודך? אותו מקום שאין לו מלים וצורה, התשוקה האין סופית שלך לצדק, תשוקה שבאה מאהבה, ואולי הסוד שלך הוא הסוד של המרפא פצוע. איש לא יודע כמה פצעים סחבת מעברך. לא שיתפת אותנו בילדות הכואבת בפולין, באובדן האח האהוב בנערות, באובדן אהובך בבחרות, ובבגידות הפוליטיות שספגת בבגרות, ובאובדנו של רובק׳ה, בעלך, הטמון לצדך. חשבת, שאם תרפאי את החברה מתחלואיה, אם תגני על החלש מפגיעתו של החזק, תוכלי לרפא את פצעיך הסודיים, ובחלוף הזמן למדת את קללתו של השמאן, שפצעי העבר שאת נושאת לא יחלימו, כי הם מקור הכוח שלך לרפא אחרים.
את יודעת אמא, את לימדת אותי לעשות חתונות אזרחיות כדי לשמור על טקס ברית האהבה מתוך שוויון וחופש. לכאורה הלוויה וחתונה הן שני הפכים – האחת היא חיים, והשנייה מוות. אולם שתיהן מכילות באופן החזק ביותר את הסתירה בין הציבורי לפרטי, בין האינטימי ובין החשוף לעין כל. בספר ישעיהו כתוב: ״אתם עדי נאום ה׳״. ודרש הרבי מקוצק: חדלתם להיות עדי, חדלתי להיות השם. כך, בחתונות – הקהל הוא לא רק עד לאהבה אלא גם משמר אותה, ובהלוויה – כולכם שבאתם, מקרוב ומרחוק, לחלוק לאמי כבוד אחרון, כולכם עדים למלחמתה לצדק, למאבקה הקונקרטי לצדק. עדותכם תעזור לשמר את התכנים של שולמית אלוני, ולא רק את השם שולמית אלוני. כל זמן שניתן עדות למעשיה, היא תמשיך לחיות בקרבנו.
אני רוצה לומר משהו על השנה האחרונה של חייה. מנחמים רבים ביקשו ממני, בכוונה טובה, לזכור אותה בעוצמתה וגבורתה, שלא יישאר בלבי רק זיכרון המחלה וחולשתה. את זכר גבורתה יספרו רבים וטובים, וגם אני סיפרתי ואספר עוד, אך ארצה לסיים בזכר חולשתה. כה יפה היא היתה גם בחולשתה. אך אנו כה מפחדים מהזיקנה והדמנציה, ולא תמיד יודעים לפתוח את לבנו לרגעים שבהם דעתו של האדם נעלמת ממנו, אך לבו עדיין פתוח כילד לאהבה. כי דלת אחת נסגרת, אך דלת אחרת נפתחת. אחרי שהתגברתי על החרדה לפגוש את האיה הגאונה הזאת בשיטיונה, וקרבתי אליה וחיבקתי אותה והייתי רואה אתה יום יום את יופיו של הברוש ופריחת הבוגנוויליה על צמרתו, ויום יום היינו אומרים מה נאה אילן זה, למדתי, שאם נפתח את לבנו לזקנינו וזקנותינו, נקבל מתנה ענקית של אהבה מאוחרת. והנה גם אמא שלי, שחיה כל חייה בעברית, שהיא השפה החזקה, השפה של הריבון, החלה לדבר בסוף ימי חייה ביידיש, שפת הגולה, שפת החלש, המתגעגע לאמו. וכך היינו שרים את “רייזלה”, שסבתא אידה וסבא דוד הקבורים לידה היו שרים לנו בלילות.
יונתן שפירא, טייס סרבן שאמי תמכה בו, כתב לי: לאודי היקר ואהוב, מצאתי כאן במיין הקפואה כינור בחנות יד שנייה והקלטתי לך על הטלפון את רייזלה, שיהיה לך ליווי גם אם קצת מזויף.
“אֲבַקֶּשְׁךָ, דּוּדְ’לֶע, אַל תִּקְרָא לִי בִּשְׁרִיקָה
“שׁוּב יִשְׁרֹק”, אִמִּי אוֹמֶרֶת בְּרֻגְזָה, הִיא אֲדוּקָה
אֵין שְׁרִיקָה מִמִּנְהָגֵנוּ, זוֹ מִדָּה שֶׁל גּוֹי
קְרָא פָּשׁוּט בִּלְשׁוֹן אִמֵּנוּ: קום קום קום”.
והנה שכינה, שגם אם אנו לא מאמינים בה עדיין קוראת לאמא שלי לפרדסה, פרד״ס האם הגדולה. היא קוראת בלשון אמנו: קום קום קום, בואי בואי בואי.
